<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"ד</h1>
<h2>דף מ:</h2>
בגמרא הבנויה על משנה זו, אלו הן צומת הגידין וכו' [חולין ע"ו ע"א]. דע שלש עצמות יש ברגל הבהמה. הראשון נקרא ירך, וראשו העליון מחובר עם הגוף כבוכנא באסיתא. וראש זה נקרא בתלמוד בוקא דאטמא. וכל העצם על פני אורכו נקרא קולית. וראשו התחתון מחובר עם השני שאזכיר עכשיו. העצם השני הוא הנקרא שוק, וראשו העליון מחובר עם ראשו התחתון של ירך. וראשו התחתון עם ראש העצם השלישי שאזכיר עכשיו. העצם השלישי הוא הנקרא רגל, והוא נמכר עם הראש, ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק. וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל, וכנגדן בעוף. ופירש (הרא"ם) [הרב ר' אברהם מן ההר]. [אלו הן צומת הגידין]. מהיכן הוא מתחיל והיכן הוא כלה חיות צומת הגידין שתטרף הבהמה אם נחתכו שם. אומר בגמרא דאגרמא ולבר. פירש רבינו שלמה משיוצאין הגידים מן העצם ומהלכים בבשר, שהעצם הסמוך לפרק הוא ערום בלא בשר (בשתים) [כשתים] ושלש אצבעות, והגידים אדוקים בו. וכל זמן שהם צמותין וקשורים יחד קרי [להו] צומת הגידין, עד מקום שמתפרשים ומתפצלים זה מזה, כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגאו. אין נקרא צומת הגידין אלא מקום אדיקתם זה עם זה. דעלוי ערקומא. הוא עצם קטן המחבר את פרקים הנקרא בורונקיק. וקאמר שמעל העצם הקטן ולמעלה עד שנכנסים הגידים בבשר הוא צומת הגידין. ערקומא גופה. אף מה שעל הערקום, נקרא צומת הגידין. לא תציתו ליה. דמחמיר טפי. דפרעי טבחי. כשמפשיטין משם מתחילין לפתוח ולהפשיט עור הרגלים. והראב"ד פירש דאגרמא ולבר, על פרק הקשר לצד החוץ, מקום שזנב הבהמה נוקש בו. דאגרמא ולגאו, על פרק הקשר לצד הגוף. ומר בר רב אשי דאמר דעלוי ערקומא, לא בא לחלוק על אלו, אבל בא לתת סימן מהיכן מתחיל, והוא הבורונקיק המפריד בין העצם הנמכר עם הראש ועצם האשקנקיי"ל, כמו שפירשנו. ופסק כמ"ד ולגאו. והר"ם והרי"ף לא הביאו אלא דעילוי ערקומא והיכא דפרעי טבחי וכמלא ארבע בטדי בתורא. נראה דעתם דמאן דאמר דעלוי ערקומא ר"ל משם ולמעלה מתחיל. ופירש הר"ם היכא דפרעי, שנוקבין שם לתלות הבהמה. ובספרי הר"ם נמצא "למעלה מן הערקוב". וכאן הוא "דעלוי ערקומא". ובבכורות [מ' ע"ב] במשנה זנב העגל שאינו מגיע לערקוב. אולי דעתו שערקוב וערקום אחד הוא, או ראוי להיות למעלה מן הערקום, או כאן "דעילוי ערקובא". והוא מקום שכנגד הבורונקיק. ושם הוא חדוד בליטת הגידין מבחוץ. ושם זנב הבהמה נוקש. ומן העצם ההוא יוצאים הגידים צמותים ודבוקים. נמצא לדעת הרי"ף והר"ם שפסקו דעילוי ערקומא והיכא דפרעי טבחי, והיינו כרבה בר רב הונא, אין טרפות צומת הגידין מן הערקומא ולמטה. הילכך נראה דעתם שכך פירשו, דאגרמא ולבר, מעצם האשקנקייל ולחוץ כלפי זנב הבהמה עד העצם הנקשר בפרסת הרגל הוא צומת הגידין. והיינו כל מה שיש בין שני אלו העצמות הגדולים. דאגרמא ולגאו, מתחלת העצם הגדול, והוא עצם האשקנקייל, שכנגדו הגידין נצמתין, כמו שפירשנו, הוא טרפות צומת הגידין. והנהו רבנן פליגי בהאי מילתא בלישנא אחרינא, דמ"ד מעילוי ערקומא הוא כרבה בר רב הונא דאמר דאגרמא ולגאו. ותרוייהו בשם רב אסי אמרי להא מילתא, והכל אחד, אלא שמע ליה מר מיניה בהאי לישנא ומר שמע ליה מיניה בהאי לישנא. וההוא צורבא מרבנן דאמר בערקומא גופה סבירא ליה כרבה דאמר דאגרמא ולבר, ואמר ליה רבי אבא לא תציתו ליה, דהיכא דפרעי טבחי הוא. והוא המקום שקורעין לתלות בו הבהמה. והיינו כרבה בר רב הונא דאמר דאגרמא ולגאו. ונקיט לרבה בר רב הונא והוא הדין לרבא בריה דרבה שהכל אחד. ודבר מורגש הוא שאין יכולין לקרוע ולנקוב לתלות הבהמה למעלה מעצם האישקנקייל. וזה עיקר הפירוש. והילכתא כמ"ד דאגרמא ולגאו. והיינו דעילוי ערקומא והיינו היכא דפרעי טבחי והיינו מקום שהגידין צומתין, שהוא מעל העצם הקטן שאחורי הרגל, שמשם יוצאים הגידים נצמתים. ושם מקיש זנב הבהמה. וכשבהמה חיה מקום זה הוא מכוון כנגד דבוק עצם האשקנקייל והבורונקיק, כמו שביארנו. וארבעה בטדי, פירש רבינו שלמה ארבע אצבעות. ונמשך אחר דעתו שפירש כמלא בטדי אצבע. והרי"ף והר"ם פירשו שש עשרה אצבעות, שהרי פירשו בטדא דאלו טרפות ארבע אצבעות.
<h2>דף מא.</h2>
יתבאר בו ענין צומת הגידין מאשר שראיתי בדור הזה רבים יסופקו בו כאשר יסופק להם בדברים אחרים, זה לסיבת ההוות (הות) מתרגשות חשות ובאות, המונעת הלימוד, וזה לסבת ההתרשלות מלעיין בספרי התלמוד. ובזמננו זה רבים ירחיקוהו ומתבל ינידוהו. לכן ראיתי להביא ההלכה ממסכת חולין אשר ממנה יצא השורש בפרק בהמה המקשה, והיא זאת. בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידין וכו'. הר"ם ז"ל פירש שרגל הבהמה יש לה פרקים נראים בחוץ. והפרק העליון הסמוך לגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים. ובאפשר שיראה זה בגמל. והקצה הסמוך מן הפרק הזה הסמוך לשוק הוא הנקרא ארכובה. ובפרק זה שקצהו האחד סמוך אל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתך. ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טרפה. ואם נשבר, ועור ובשר חופה רוב העצם ר"ל רוב עובי העצם השבור כולו, ורוב אורך השבר גם כן, הרי היא כשרה. ואם היה השבר למטה מן ארכובת הבהמה מותר באיזה צד שיהיה. ואותו האבר שנשבר העצם שלו, אם נראה רוב העצם, אסור אותו האבר. ואם היה (רוב) בשר חופה את רובו הרי הוא מותר ושחיטתו מטהרתו. ודין זה ממש הוא בעוף גם כן, שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף בהם אם יצא רוב העצם, אותו אבר אסור. וכבר ביארנו ששם "גידין" נופל על העורקים והעצבים והיתרים והקשרים. לפיכך כשאמר כאן גידים ר"ל היתרים, לפי שכבר נודע מקצת [מצד] חכמת הניתוח שהעצבים מתערבים עם הבשר, ואז יתהוה מהם הגיד הנקרא בלשון ערב עצלי"א. ואחר כך מתפרשין ממנו, ר"ל מן הבשר, ומתחברים אחר שמתרחקים מעיקרן. ואז יתהוה מהם יתר מהיתרים. וצומת הגידים הוא קובץ היתרים, והוא בבעלות הארבע, המותרות לנו לאכול, שלשה היתרים. אחד עבה, ושנים דקים. ומתרחבים השלשה היתרים, ר"ל למעלה מן הקרסול. לפיכך אם נחתך העבה ונשארו שנים הדקים, או אם נחתכו השנים הדקים ונשאר היתר העבה בבהמה מותרת. ואם נחתך העבה ואחד מן הדקים או רוב כל אחד ואחד, הוא הנקרא [חתיכת] צומת הגידין, והיא טרפה. וכל זה אם נחתכו היתרים, והם ניכרים בעינם, לפי שהם לבנים, ובענפיהם שהם שלשה. אבל אם הרגל דרך משל נחתך מלמעלה לענפי היתרים, ר"ל בגוף העצל, הרי היא כשרה. ואל תתמה ותאמר היאך תחתוך צומת הגידין והיא טרפה, ואם נחתך הפרק כולו שבו צומת הגידין היא מותרת. לפי שחתיכת היתרים אינה כחתיכת העצל, שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמרו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. ואותם המקיפים רגל העוף שהם דומים לאלה היתירים, הם ששה עשר. ואם נחתך רוב אחד מהם טרפה.
